<h1>סמ"ג עשין סימן פ"ב</h1>
<h2>דף ט.</h2>
גרסינן בפ"ק דב"ק (ח' ב') ובפ"ק דב"מ (י"ד א') אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין, פירוש (רש"י) עוררין, עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ומאימת הוי חזקה מכי דייש אמצרי, ומפרש ר"ת (כתובות צ"ג א' תד"ה עד) דבר זה במקום שאין קונין בכסף עד שיכתוב בשטר ולא כתב השטר ואם תאמר א"כ פשיטא שיכול לחזור בו, משמיענו שיכול ומותר לחזור בו ואפילו עונש מי שפרע אין כאן מאחר שאינו חוזר בו מחמת יוקר וזול אלא מפני שירא להפסידה כמו שיתבאר לפנים (לקמן דף קנ"ח ד' בד"ו [הו' בב"מ מ"ח א']) ואגב שאומר בסיפא אינו יכול אומר ברישא יכול. משהחזיק בה חזקה גמורה, אע"פ שלא נתן המעות (רש"י ב"מ י"ד ב' ד"ה אינו ועי' כתובות שם תד"ה ומאימת) ולא כתב את השטר, אינו יכול לחזור בו (ע"פ המשך הגמרא), וא"ת פשיטא, נוכל לומר שמשמיענו שאין יכול שמעון לומר לראובן טול קרקע זו במעות שאני חייב לך, לפי שנפחתו דמיה מחמת העוררין (עי' ב"ק ט' א' סוף תד"ה משהחזיק), ופירוש דייש אמיצרי מתקן גבולי השדה ומגביהן (רש"י ב"מ י"ד ב') ותיקון זה היה רגיל ביניהם ואשמעינן שהיא חזקה גמורה כאילו נעל וגדר ופרץ כל זה פירוש רבינו יעקב. והרב רבי יצחק ברבי מרדכי פירש (כתובות שם תד"ה ומאימת ע"ש) שמדבר בנותן מעות וגם כתב שטר ודעתו של אדם כל זמן שלא הלך לראותו ולא תיקן גבולי השדה שיוכל לחזור בו אם יבא שם שום עירעור.
<h2>דף יב.</h2>
מסקינן בפ"ק דקידושין (כ"ו א'—כ"ז א') שהמקנה קרקע או מטלטלין כאחד כיון שקנה הקרקע בכסף או בשטר או בחזקה נקנו המטלטלין עמו בין שהיו שניהם במכר או במתנה בין שהיה האחד במכר והאחד במתנה, בד"א כשהיו המטלטלין צבורין באותו קרקע אבל אם היו במקום אחר צריך שיאמר לו קנה המטלטלין אגב קרקע ואפילו היו המטלטלין במדינה אחרת ואמר לו קנה אותם על גבי קרקע פלוני כיון שקנה הקרקע נקנו המטלטלין ואע"פ שאינן צבורין בתוכה ואם לא אמר קנה אותן על גבי הקרקע לא קנה, וקרקע כל שהו קונין על גבה כל המטלטלין שירצה (רמב"ם מכירה פ"ג הל' ח'—ט') כדמסיק שם והלכתא צבורין לא בעינן, אגב וקני בעינן. הקנה השדה לאחד והמטלטלין לאחר אע"פ שאמר לו קנה המטלטלין אגב קרקע והחזיק האחד הקרקע לא קנה השני את המטלטלין, ואם תפשן האחר אחר שקנה חבירו הקרקע שהקנו אלו על גבה אין מוציאין מידו (עי' רמב"ם שם ה"י ומ"מ) שהרי בעיא היא שם ולא איפשטא. המקנה עבדים וקרקעות כאחד אם החזיק בעבדים לא קנה הקרקעות, החזיק בקרקעות לא קנה העבדים עד שיהו עומדין בתוך הקרקע ואע"פ שאמר לו קנה עבדים על גבי קרקעות לא קנה עד שיהו בתוכה שהעבד מהלך לדעת עצמו, והמקנה עבדים ומטלטלין משך המטלטלין לא קנה העבדים החזיק בעבדים לא קנה המטלטלין אלא אם כן היו המטלטלין על גבי העבד והוא שיהיה כפות שהרי אינו יכול להלך (רמב"ם שם הל' י"א—י"ב) כדאיתא בפ"ק דב"ק (י"ב א'). מסקינן בפ"ק דב"מ (ט' ב') מדברי רבא ורבי אלעזר שהמקנה בהמה וכלים שעל גבה כאחד אף על פי שמשך הבהמה וקנאה לא קנה הכלים שעליה עד שיגביהם או ימשוך הכלים עצמן אם אין דרכן להגביה שהבהמה כחצר מהלכת היא ואין מה שעליה קנוי לבעליה לפיכך אם היתה הבהמה כפותה קנה אף כלים שעליה, אמר לו המקנה משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה הואיל ולא הקנה לו גוף הבהמה אע"פ שמשכה והיא כפותה לא קנה כלים שעליה עד שימשוך הכלים שעליה עצמן (רמב"ם שם הל' י"ג—י"ד).
כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ונקנה בכסף או בשטר או בחזקה, ואם אינו צריך לקרקע כגון ענבים העומדים ליבצר הרי זה כמטלטלין לקנייה ויש להם אונאה (רמב"ם מכירה פ"א הי"ז). כשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בכסף לבדו או בשטר לבדו או בחזקה ואין אחד מהן יכול לחזור בו (רמב"ם שם הי"ח). בב"ק (י"ב א') ובקידושין בפרק קמא (כ"ז א') תניא, המוכר לחבירו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחד מהן קנה את כולן (רמב"ם שם הי"ט), בד"א כשנתן לו את דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו (שם ה"כ).
<h2>דף נב.</h2>
אומר בפרק קמא דקידושין (כ"ו א') שהקרקעות נקנין דבר תורה באחד מג' דברים בכסף או בשטר או בחזקה (ע"פ לשון הרמב"ם מכירה פ"א ה"ג ע"ש), בכסף שנאמר (ירמיה ל"ב מ"ד) שדות בכסף יקנו, בשטר שנאמר (שם י"א) ואקח [את] ספר המקנה, בחזקה שנאמר (דברים י"א ל"א) וירשתם אותה וישבתם בה, במה ירשתם בישיבה. כיצד בכסף מכר לו בית או שדה ונתן לו הדמים קנה בד"א במקום שאין כותבין שטר מכר אבל במקום שכותבין שטר מכר לא קנה עד שיכתוב את השטר (רמב"ם שם ה"ד ע"ש וכס"מ). ויכול הלוקח להתנות אי בעינא בכספא איקני אי בעינא בשטרא איקני ואם התנה כן אין המוכר יכול לחזור בו מפני התנאי אבל הלוקח יכול לחזור בו עד שיכתוב השטר וכן אם התנה המוכר כזה (ע"פ ה"ה שם). האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן נקנה לו הבית מדין ערב (ע"פ רמב"ם שם ה"ו) וכעניין זה אמרינן בפרק קמא דקידושין (ו' ב'). ועיקרי הלכות קניין קרקעות במסכת קידושין ובמסכת ב"ב. כיצד בשטר כתב לו על הנייר או על החרס שדי נתונה לך שדי מכורה לך כיון שהגיע השטר לידו קנה ואע"פ שאין השטר שוה כלום (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש). אע"ג דאמר בפרק שני דכתובות (כ"א א' ותד"ה ודוקא) מי שרוצה להראות [את] חתימתו יראנה על החרס או בראש המגילה משמע שחתימה על החרס אינה מועלת שיאמרו מזויף הוא, לשם מדבר בשטר העומד לראייה. בד"א במוכר שדהו מפני רעתה אבל בשאר קרקעות אע"פ שהגיע השטר [של] מכר לידו ואפילו היו בו עדים לא קנה עד שיתן את הדמים (המשך לשון הרמב"ם שם). כיצד בחזקה מכר לו בית או שדה או שנתן אותו במתנה כיון שנעל או גדר או פרץ כל שהו והוא שיועיל במעשיו הרי זה קנה, בד"א כשהחזיק בפני המוכר אבל שלא בפני המוכר צריך שיאמר לו לך חזק וקני ואחר כך אם החזיק קנה אע"פ שאינו בפני הבעלים (רמב"ם שם ה"ח). גרסינן בפרק הפרה המוכר בית לחברו ומסר לו את המפתח הרי זה כמו שאמר לו לך חזק וקני וכשיחזיק יקנה (שם ה"ט). נעל כיצד כגון שמכר בית או חצר והיה הפתח פתוח ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו (ע"פ ה"י שם) כדאמר בההיא דמסכת גיטין בפרק הזורק (ע"ז ב') תיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותקנה. גדר כיצד אפילו היה שם גדר והיו עולין בו בנחת והוסיף עליו כל שהו והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק הרי זה הועיל וקנה, וכן פרץ כל שהו קנה כגון שהיה שם פרצה והיו נכנסין בה בדוחק והרחיב בה כל שהו עד שנכנס הנכנס בריוח הרי זה הועיל לו וקנה (ע"פ הי"א שם) כדאיתא בפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ג א').
<h2>דף ע.</h2>
מסקינן בפרק מרובה דאמרי נהרדעי, מי שהיה לו קרקע תחת יד אחר או שהיה לו מטלטלין בפקדון ורצה לעשות שליח לדון עם זה ולהוציא הקרקע או הפקדון מתחת ידו הרי זה כותב לו הרשאה וצריך לקנות מידו שהקנהו והרשהו ואמר לו דון וזכה והוציא לעצמך וכיוצא בענינים אלו ואם לא כתב לו אינו יכול לדון עמו שהרי אומר לו אין אתה בעל דיני, אע"פ שכתב לו כך אינו אלא שליח וכל מה שיזכה בו הרי הוא של משלחו שכך פוסק שם והלכתא שליח שוייה וכל ההוצאות שיוציא השליח על דין זה שהורשה בו הרי זה המשלח חייב בהם שכך כותבין בהרשאה כל מה שתוציא בדין זה עלי לשלמו, אמר אביי (שם) אם הקנה לזה המורשה שליש או רביע ממה שיש לו ביד חבירו הרי זה דן על הכל הואיל ודן על חלקו והרי הוא בעל דינו בחלקו דן על הכל (ע"פ רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ג הל' א'—ב'). גרסינן בפרק השולח (גיטין מ"ח ב') אמר אביי קבלנו מרבותינו, בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה, ואם יש שם פירות בקרקע מתוך שיש לו לדון על הפירות שהרי הן שלו דן על העיקר ואין צריך הרשאה מאשתו שאם אין לו קרקע אין לו פירות (רמב"ם שם ה"ד). בפרק הגוזל קמא (ק"ד א') רבי יוחנן ורבי אלעזר אומרים, מי שהיה לו ביד חבירו פקדון או מלוה בין מטלטלין בין מעות ועשה שליח בעדים להביא לו הרשות ביד זה שהוא אצלו אם רצה ליתן נפטר ואינו חייב באחריותו שהרי נתן לשלוחו ואם לא רצה ליתן אינו נותן שאין זה בעל דינו עד שיבא בהרשאה על הפקדון (רמב"ם שם ה"ה).
ראובן הבא בהרשאת שמעון ותבע לוי ואמר לוי לא היו דברים מעולם אבל יבא שמעון ששלח אותך וישבע ויטול מוציאין הממון מיד לוי ויהיה מונח בבית דין עד שיבא שמעון וישבע ויטול, וכן כל הדברים שתולה לוי בשמעון ידון עם ראובן ויהיה הממון מונח בב"ד עד שיבא שמעון וישאל ויש לראובן להחרים על מי שטוען טענת שקר כדי לעכב את הממון, נתחייב לוי שבועה אינו יכול לעכבו ולומר איני נשבע עד שאחרים בפני שמעון על מי שטוען שקר עלי שאין זה החרם אלא תקנה קלה שתקנו הגאונים האחרונים כדי שיכונו בעלי דינין את טענותיהם ואין מעכבין שבועתו של זה מפני תקנה זו הקלה (רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ג הי"א).
התובע את חבירו בדין במטלטלין או במעות שהפקיד אצלו וכפר בו אינו יכול לכתוב הרשאה עליו שנמצא זה כמשקר שהוא אומר לו הרשתיך במה שיש לי ביד פלוני וכבר אמר פלוני שאין לו אצלו כלום (רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ג ה"ו) כלשון אחרון דנהרדעי שאומר בפרק מרובה (ב"ק ע' א' ותו') שהרי סוגיות התלמוד דבכורות פרק יש בכור (מ"ט א') ודפרק שבועות העדות (שבועות ל"ג ב') סוברות כך ואין הלכה כלשון הראשון דנהרדעי שאומר שאין כותבין הרשאה במטלטלין דגזילה אפילו לא כפריה משום דרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים מהן שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, כתב ר"ח עכשיו נהגו לכתוב הרשאה אף אמטלטלין דכפריה ואין חוששין לטעמא דמחזי כשקרא שאומר בלשון אחרון ולא ידע הטעם, ונראה הטעם משום שמקשה כן בפרק הכותב (כתובות פ"ה א') האי אשרתא דדייני דמיכתבא מקמי דמסהדי סהדי אחתימת ידייהו פסולה משום דמחזי כשיקרא ומתרץ שם [דליתא] דלמחזי כשיקרא לא חיישינן מדרב נחמן וכן בפרק כל הגט (גיטין כ"ו ב'). ואע"פ שיש חילוקין במיחזי כשיקרא כי ההיא דפרק גט פשוט (ב"ב קע"ב א') אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה משום דמיחזי כשיקרא, מכל מקום יש לדמות זה לההיא דהכותב לקיים המנהג, ולפי מסקנא זו בשבועת העדות שמקשה מההיא דנהרדעי היה יכול לתרץ דליתא כאשר בארנו אלא לפי דבריו משיב לו, וכן מפרש רבינו יצחק דליתא קושיא שמקשה מקיום בית דין לדברים אחרים דדווקא בקיום ב"ד חיישינן למחזי כשקרא ולא במקומות אחרים לפיכך בפרק שני דכתובות (כ"א ב') שמביאה על קיום בית דין אינו אומר שם דליתיה.
עוד הורו הגאונים שמי שהרשה ורצה לבטל השליחות ולהרשות אחר הרי זה מבטל, מאחר דקיימא לן דשליח שוייה, ואין למורשה לכתוב הרשאה לאחר שזה אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואם נתן לו רשות בזה הרשות בידו (ע"פ רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ג ה"ח וכס"מ). הבא בהרשאה שמחל לזה הנתבע או שמכר לו או שמחל לו על השבועה או שעשה עמו פשרה לא עשה ולא כלום שהרי אומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי לפיכך אם התנה עמו בין לעוות בין לתקן אפילו מחל לו על הכל הרי זה מחול, ראובן שבא בהרשאה ותבע שמעון אין שמעון יכול לדחותו ולומר לו שמא המשלח אותך הרשה אחר ובטל שליחותך שהרי ראובן אומר לו תן לי הפקדון שיש לי בידך וזו הרשאתי תהא אצלך, ואם המפקיד הרשה אחר הרי הפסיד על עצמו ושמעון פטור שהרי בהרשאתו נתן (רמב"ם שם הל' ט'—י').
רבינו יעקב היה נוהג לשלוח הרשאה על ידי גוי מדקאמר בפ"ק דקידושין (ח' א') גבי נמכר לגוי מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין למדנו דבשאר דברים מועילין חליפין לגוי, וצריך להזהר שלא לכתוב בהרשאה שביד גוי וקנינא מיניה דאין שליחות וזכייה לגוי אלא וקנה הגוי כתבינן (קידושין ג' א' תד"ה ואשה) ואע"ג דאמרינן במרובה (ב"ק ע' א') והלכתא שליח שוייה ואין שליחות לגוי אינו אומר שליח שוויה אלא לעניין שלא יוכל לעכבם.
<h2>דף קב.</h2>
בפרק הגוזל קמא גרסינן ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח מהם חיטין ולקח מהם שעורין שעורין ולקח מהן חיטין תני חדא אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ותניא אידך אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע א"ר יוחנן לא קשיא הא רבי מאיר דאמר שינוי קונה הילכך הותירו הותירו לו והא דקתני הותירו לאמצע כרבי יהודה דאמר שינוי אינו קונה, כשאינו מתכוין לקנות כמו גבי צבע ששינה בצבע שאמרו לו (ע"פ עשה ע"ד דף ק"נ א' בד"ו), רבי אלעזר אומר כולה רבי מאיר היא והא דקתני הותירו לו כשציוהו לקנות לצורך אכילה שזה שינוי הוא והא דקתני הותירו לאמצע כשצוה לקנות לצורך סחורה, שאין זה חשוב שינוי שכך ירויח בזה כמו בזה ומכל מקום אם פחתו פחתו לו שהרי אומר לתקן שלחתיך ולא לעוות. הילכך המסקנא כך היא שהנותן מעות לחברו למחצית שכר ואמר לו לעשות מהן סחורה בחטין ולקח מהן שעורים אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע בין לרבי אלעזר בין לרבי יוחנן דרבי יוחנן מעמידה כרבי יהודה ובפרק הגוזל קמא פוסק כרבי יהודה. מתוך כך פוסק רבינו יצחק שיכול אדם להלוות לחברו מעות בהיתר למחצית שכר שיהא כל אחריות על הלוה ויאמר לו חצי השכר יהא שלך ומהחצי שלי תעכב העישור או הפחות או יתר כפי הענין לשכרך ויאמר לו שילוום על משכונות של כסף ושל זהב שאין להם שמירה אלא בקרקע וישימם בקרקע ועתה אם הלוום בענין אחר אם פחתו פחתו לו ואם הותירו לאמצע כמו שהתנה בחיטין ולקח שעורין, ואין בעניין זה איסור ריבית ליחשב קרוב לשכר ורחוק להפסד מאחר שאם היה עושה מה שצוה לו היה קרוב לזה ולזה, גם אינו נחשב גזלן במה שמשנה ממונו לדבר אחר שאם היה זה נחשב לגזלן לא הייתי אומר הותירו לאמצע אלא ודאי נחשב לעניין זה כשליח גמור מאחר שאין מתכוון לגזול אלא מתכוין לטובת הבעלים כדי שישתכרו בדבר (ע"פ תד"ה הנותן ע"ש). כתב רב אלפס דלא אמר לרבי יהודה הותירו לאמצע אלא כשנתן מעות בשותפות למחצית שכר כאשר בארנו אבל אם לא נתן בתורת שותפות אם הותירו הותירו לבעל המעות כאשר בארנו למעלה (דף קס"ו א' בד"ו [הו' בקידושין מ"א ב']).
<h2>דף קד:</h2>
אמרינן בפרק הכותב (כתובות פ"ה א'), מי שהיה חייב לחברו מעות בין משום מלוה בין משום פקדון או שכירות ונתן הממון ביד השליח ואמר לו הולך ממון זה לבעל חובי אין צריך השליח להטפל ליתן לו בפני עדים ואם אמר לשליח אל תפרע חוב זה אלא בעדים ופרעו שלא בעדים חייב לשלם, וכן אם היה החוב בשטר בין שאמר לו תן המעות וקח השטר בין שאמר [לו] קח השטר ותן המעות ונתן המעות בלא עדים ולא לקח השטר חייב לשלם שהרי לתקן שלחו ולא לעוות (ע"פ רמב"ם שלוחין ושותפין פ"א ה"ו). בפרק האיש מקדש (קידושין מ"ג א') פסקינן הלכה שליח נעשה עד בכל דבר. ואמר רבא אמר רב נחמן (שם מ"ג ב') השולח ממון שבידו ביד שלוחו ואמר לו הולך מנה לפלוני שאני חייב לו והלך ונתן לו שלא בעדים השליח אומר נתתי והבעל חוב או הפועל אומר לא לקחתי זה נשבע שנתן וזה נשבע שלא לקח וישלם הלוה לבעל חובו או לפועל או לבעל הפקדון ואפילו היו השלוחים שנים אין עדותן מועלת מפני שהן נוגעין בדבר שהרי חייבין לישבע היסת, בד"א כשהשליח ובעל חוב מכחישין זה את זה אבל מת אחד מהן או הלך למדינת הים אין הלוה יכול להשביע אחד מהן שהרי אין כאן מי שטוען עליהן להכחישן בוודאי אלא הלוה מחרים חרם סתם ומשלם החוב שעליו וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש). ראובן ששלח כתב לשמעון ואמר לו מנה שיש לי בידך שלחהו לי ביד לוי אם רצה לשלחו אינו חייב באחריותו בין שהיה מלוה בין שהיה פקדון והוא שיכיר שהוא כתב ידו, ואם טען המלוה ואמר לא כתבתי ולא שלחתי לך ישבע הלוה היסת שכתב ידו בא אליו ולפיכך שלח ויפטר וכן הורה רב אלפס והרב רבי יוסף אבן מג"ש הלוי, אבל אם לא היה הכתב כתב ידו או שאין הלוה יודע שהוא כתב ידו אפילו היו כתובין בו סימנין ואותות שביניהם ביחוד אם טען ראובן ואמר לא שלחתי כתב שמעון חייב באחריותו ומשלם לראובן (ע"פ רמב"ם שם ה"ח) דאמר רב יהודה אמר שמואל בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ד א'—ב' ותד"ה אין) אין משלחין ממון בדיוקני ואפילו עדים חתומים עליה רבי יוחנן אמר אם היו עדים חתומים עליה משלחין ופירש ר"י דיוקני הוא צורות שבטבעות שחותמין בהם חותמות, ולשון דיוקני פרצוף כמו בדיוקני עצמה אל תסתכל, ומסר לשלוחו הצורה וחתמו העדים שזו היא הדיוקני שלו ואמר לו השליח בסימן זה לשלוח מעות לבעל החותם, ופסק רב אלפס אין הלכה כרבי יוחנן אלא כשמואל וסוגית השמועה שם כשמואל. אמנם יכול שמעון להחרים סתם חרם על מי שכתב כתב ידו זה ולא יודה, ויש מי שהורה שישבע ראובן ואחר כך יטול כדין כל הנשבעין ונוטלין (ע"פ המשך רמב"ם שם). לוי שבא בשליחות ראובן ולקח חמשים [משמעון] ואמר ראובן לא שלחתיו אלא ליקח עשרים ועשרים בלבד הביא לי הרי ראובן נשבע שלא שלחו אלא ליקח עשרים ועשרים בלבד הביא לו כדין כל מודה מקצת ולוי נשבע היסת ש[ה]חמשים שנתת לי נתתי לראובן וישלם שמעון מביתו אם היה חייב לראובן וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם ה"ט).
עוד הורו הגאונים שמי שהרשה ורצה לבטל השליחות ולהרשות אחר הרי זה מבטל, מאחר דקיימא לן דשליח שוייה, ואין למורשה לכתוב הרשאה לאחר שזה אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואם נתן לו רשות בזה הרשות בידו (ע"פ רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ג ה"ח וכס"מ). הבא בהרשאה שמחל לזה הנתבע או שמכר לו או שמחל לו על השבועה או שעשה עמו פשרה לא עשה ולא כלום שהרי אומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי לפיכך אם התנה עמו בין לעוות בין לתקן אפילו מחל לו על הכל הרי זה מחול, ראובן שבא בהרשאה ותבע שמעון אין שמעון יכול לדחותו ולומר לו שמא המשלח אותך הרשה אחר ובטל שליחותך שהרי ראובן אומר לו תן לי הפקדון שיש לי בידך וזו הרשאתי תהא אצלך, ואם המפקיד הרשה אחר הרי הפסיד על עצמו ושמעון פטור שהרי בהרשאתו נתן (רמב"ם שם הל' ט'—י').
המטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא על גבי קרקע כגון שיקנה קרקע ועל גבה מעות או שישכור את מקום המעות כיון שזכה בקרקע או בכסף או בשטר או בחזקה או בקניין קנה המעות (רמב"ם מכירה פ"ו ה"ז). כתב רבינו משה (שם) והוא שיהיו אותן המעות קיימין כגון שהיו מופקדים במקום אחד אבל ראובן שהיה לו חוב על שמעון והקנה ללוי קרקע ועל גבה חוב שיש לו אצל שמעון יראה לי שלא קנה החוב. ולפנים בעניין הרשאה כתבתי פסק גדול בעניין הקנאת הלואה על פי רבינו יצחק.
מי שנתחייב לו חבירו שבועה אינו יכול להרשות אחר עליו להשביעו שאין שם דבר שיקנה לו ואין אדם מרשה על תביעת דברים שאין הדברים נקנים אלא על תביעת ממון (רמב"ם שלוחין ושותפין פ"ג ה"ו). מי שהיו לו מעות פקדון ביד אחר ורצה להרשות שליח להביאו אין [ה]קניין מידו מועיל בזה שאין המטבע נקנה בחליפין אלא כיצד עושה נותן לו קרקע כל שהו ומקנה לו המעות על גבה כדי להוציאו בהרשאה זו והולך ודן עמו ומוציאו כך המסקנא בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ד ב'), היתה לו מלוה ביד אחד אינו יכול לכתוב הרשאה עליו ואפילו היה החוב עליו בשטר מפני שמלוה להוצאה ניתנה ואין אדם מקנה לחבירו דבר שאינו בעולם ואין לו דרך שיקנה אדם בה חוב אלא במעמד שלשתן או בהקנאת שטר החוב עצמו בכתיבה ומסירה מפני שהוא מקנה השעבוד שבו (ע"פ רמב"ם שם ה"ז). ראיה לדבר שאין אדם יכול להרשות על מלוה מדאמרינן בפרק אף על פי (כתובות נ"ה ב') מתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין הרי היא כמתנת בריא והרי היא כמתנת שכיב מרע כמתנת שכיב מרע שאם אמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני, משמע דמכח בריא אינו יכול להקנותו אפילו בקניין, וכן נמי אמר בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ח א') שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני מה שאין כן בבריא משמע אפילו בקניין שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואין צריך בו קניין, ואפילו קנין אגב אינו מועיל בזו בבריא בדבר שאינו בעין כדאיתא בפרק מי שמת (קמ"ז ב') למימרא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע והא הלואתו לפלוני דליתא בבריא ואיתיה בשכיב מרע ומתרץ דאיתא בבריא במעמד שלשתן ולמה הוצרך לזה יאמר דאיתא בבריא בקניין אגב אלא ודאי אינו מועיל, ועל כל זאת אומר רבינו יצחק ברבי שמואל שתקנת הגאונים עיקר ויכול להרשות על המלוה דמסיק בפרק מרובה דשליח שוייה ונהי דאין יכול להקנות הלואתו כשנותנה, שליח יכול לעשות שזהו לעצמו ועל כרחינו כן הוא שאין טעם הרשאה תלוי בקניין דהא קיימא לן כאיכא דאמרי דאמטלטלי דגזליה כי לא כפריה כתבינן הרשאה כמו שפסקנו למעלה אע"פ שאינו יכול להקנותם כמו שאין יכול להקדישם דקי"ל כרבי יוחנן דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש כדמשמע פרק קמא דב"מ (ז' א') שמקשה ממנו על דברי רב, נמצא שכל זמן שקניין מועיל אם הוא בעין כותבין הרשאה עליו אבל מטבע שאפילו אם הוא בעין אין בו קניין כי האי גוונא אמרינן דלא כתבינן הרשאה. ועוד תקנו הגאונים שכותבין בהרשאה והקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי ואע"פ שאין לו קרקע ופירשו הקדמונים שאין לך אדם שאין לו ארבע אמות בארץ ישראל ודבר רעוע הוא זה מאד שהרי אותו חלק אינו ברשותו (ע"פ רמב"ם שם ה"ז ע"ש) וגם בפרק הזהב (ב"מ מ"ו א') אומר התלמוד ולקנינהו ניהליה אגב קרקע ומתרץ שאין לו קרקע, ומפרש ר"ת (ב"ב מ"ד ב' תד"ה דלא) שדבר זה מועיל מטעם הודאת בעל הדין דמועיל כמאה עדים והרי הודה שיש לו קרקע ואין לחוש דמיחזי כשקרא שהרי מצינו בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ט א') שכיון שהודה איסור גיורא שהמעות שהפקיד לרבא שהם של רב מרי בנו הוצרך רבא ליתנו לרב מרי אע"פ שהיה משקר, וגם טעם זה אינו כל כך הגון למבין. וכתב רבינו משה (שם) על זה כי הגאונים עצמם שתקנו תקנה זו אמרו שאין אומרים בה יקוב הדין את ההר ואינה אלא כדי לאיים על הנתבע אם רוצה לדון בהרשאה זו וליתן נפטר, ולמה יפטר שאין זה הבא בהרשאה זו הרעועה פחות משליח שעשאו בעדים שהזכרנו למעלה אבל אם לא ירצה הנתבע לדון עמו אין כופין אותו ליתן לו ולא לישבע עד שיבא בעל דינו, ובמלוה על פה שכפר בה לא תקנו שיכתבו עליו הרשאה (רמב"ם שם).
<h2>דף קיד.</h2>
המוכר כל נכסיו לאחד אין בעל המצר של שדה אחת מסלק הלוקח מאותה שדה שהרי היא ואחרות קנה כאחד, וכן המוכר לבעלים ראשונים או הלוקח מן הגוי אין בו דין בעל המצר (רמב"ם שכנים פי"ב ה"ו). ובפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ד א' וכ"ה בב"מ ק"ח ב') אומר שהמוכר לגוי משמתין אותו עד שיקבל כל האונס שיבא מן הגוי או עד שינהיג הגוי עם בן המצר שלו בדיני ישראל משלם (ע"פ רמב"ם שם ה"ז) כמו המוכר. אומר רבינו יצחק שלשם מדבר שישראל חבירו רוצה לקנות אותו קרקע אבל אם אין ישראל רוצה לקנותו מותר למכור ולהשכיר כדגרסינן בפרק שני דב"ב (כ"א א' ותד"ה ולא) מי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו לסופר ארמאי משמע הא לארמאי שאינו סופר מותר.
<h2>דף קיח.</h2>
השיב ר"י בתשובה אחת לא יתכן בעיני להשביע מן הדין היורשין הנתבעין מה שהניח אביהם בידם בתורת ירושה, ויכולין לעכב דברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר (או) [אי] לא שווייה ראה גם בלא שבועה אע"פ שטוענים שאינם יודעים אם היו שלו, אעפ"י שרבינו שלמה (ד"ה פטור) מחייב באינו יודע שבועת היסת שאני הכא שאין לנתבע לידע דלא קים ליה ליורש במאי דעבד מוריש, עכ"ד.
